מחלות תת ספיגה

כתבתה של ד”ר ניב אוה

מחלות רבות עלולות להביא למצב של תת-ספיגה (כגון מחלות צליאק וקרוהן). מתי יש לחשוד בתת-ספיגה? האם זה מסוכן? איך מאבחנים ומטפלים?

 פירוק וספיגת המזון במערכת העיכול הם תהליכים מורכבים ביותר. הצלחתם דורשת תיאום מושלם בין תפקוד של צינור העיכול לבין הכבד, כיס המרה, הלבלב, מערכת אספקת הדם והניקוז הלימפטי. על כל זה, “מפקדים” מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית. בעיה בתפקיד של “חייל” אחד בשרשרת זו, או תקלה ב”תיאום” ביניהם, עלולים לפגוע בתהליך פירוק וספיגת המזון.

האם מצב של תת-ספיגה נחשב מצב מסוכן?

 כאשר רכיבי המזון אינם מצליחים להיספג בצורה מלאה, או כמעט מלאה, הם עוברים הלאה – לאורך צינור העיכול – ומופרשים עם הצואה. מצב זה עלול לגרום לשלשולים. בנוסף, כאשר רכיבי המזון עוברים דרך המעי הגס, המאוכלס על ידי כמות גדולה של חיידקי המעי, נגרמת “תסיסת מזון” בלתי נספג. כתוצאה מכך, אותו אדם חש נפיחות בטנית – וריבוי גזים.

כמובן, חוסר ספיגה של אבות המזון השונים, עלול להביא לירידה ניכרת במשקל ולחסרים בוויטמינים ובמינרלים שונים. חשוב לציין שלפעמים יש תת-ספיגה של רכיבי מזון רבים (חלבונים, פחמימות, שומנים, מינרלים, וויטמינים – יחד) ולפעמים ישנה תת-ספיגה סלקטיבית (של רכיב זה או אחר). לדוגמה: בדלקת כרונית של הלבלב, עיקר הפגיעה מתבטאת בתת-ספיגת השומנים, בוויטמינים מסיסי שומן. באי סבילות ללקטוז, קיימת תת-ספיגה של לקטוז בלבד.

איזה מחלות גורמות לתת-ספיגה?

 מחלות רבות עלולות לפגוע ביכולת לפרק ולספוג את המזון כראוי. ניתן לחלק אותן: מחלות הפוגעות בציפוי הפנימי של המעי הדק, הנקרא רירית (לדוגמה: מחלת צליאק, מחלת קרוהן); מחלות של הלבלב (דלקת כרונית של הלבלב); מחלות מסוימות של הקיבה (גסטריטיס אטרופית ועוד). קיימות גם מחלות נדירות יותר, המערבות את מערכת הניקוז של מערכת העיכול, הנקראת – המערכת הלימפטית.

אפילו מחלות שכיחות, כגון פרקינסון, סוכרת, תת או עודף פעילות של בלוטת המגן, עלולות להשפיע על תהליך זה. הסיבה פשוטה: מחלות אלה משפיעות על תנועתיות של צינור העיכול. מתברר שפירוק וספיגה נכונים של המזון דורשים זמן קצוב ומדויק. תנועה מהירה מדי, או איטית מדי, של האוכל בתוך צינור העיכול, משבשת את התהליך.

כמובן, חייבים לציין שלניתוחים רבים ישנה השפעה על ספיגת המזון, במיוחד אם מתבצעת כריתה של חלק מהמעי הדק או הלבלב, עקב סיבה רפואית זו או אחרת. לפעמים, רופאים יוצרים מצב של תת-ספיגה, במטרה לאפשר למטופל לרזות. מצב כזה קיים לאחר ניתוח מעקף הקיבה, בו האוכל “עוקף” חלק מהמעי הדק, אשר אחראי על הספיגה – ובצורה כזו, הוא לא נספג בצורה מלאה.

מתי מתחילים לחשוד בתת-ספיגה?

בעבר היה מקובל לחשוב שמחלות תת-ספיגה חייבות להתבטא בתת-תזונה ניכרת ובשלשול קשה. הדבר אכן נכון לגבי חלק מהמחלות, אך קיימים לא מעט מצבים שבהם המשקל נשמר יציב והשלשול מועט בלבד. לדוגמא: חלק ניכר מהחולים עם אי סבילות ללקטוז או פרוקטוז, או חולים הסובלים מצליאק קלה, עלולים לסבול מריבוי גזים ומנפיחות בבטן, כסימפטומים בודדים. אנמיה כתוצאה מחוסר ברזל עלולה לשמש כביטוי יחיד של צליאק או מחלת קרוהן קלה.

ירידה במשקל, תת-משקל מתמשך, שלשול, ריבוי גזים, נפיחות בבטן, כאבי בטן וריח לא נעים במיוחד של צואה – כל אלה הם סימפטומים הנובעים מעצם תת-ספיגת האוכל. שלשול האופייני לתת-ספיגה יכול להיות בכמות לא גדולה, אך שומני (עם קושי בשטיפה בשירותים) ובעל ריח חריף מאוד (די אופייני למחלות לבלב), או נהפוך הוא – בנפח של כמה ליטרים (מצב שכיח, במחלות המערבות את הרירית של המעי הדק או גידולים הורמונליים). ברוב המקרים, השלשול משתפר בצום.

בנוסף לתסמינים במערכת העיכול, חולים עם תת-ספיגה עלולים לפתח תופעות נוספות. לדוגמא: חוסר בוויטמין A, אבץ, ניאצין, ריבופלבין או ביוטין, יכול להתבטא בנגעים עוריים. פגיעה במערכת העצבים עלולה להתפתח במקרה של חסר של בוויטמין B12 או B1 (תיאמין). חסר בסלניום עלול להביא לפגיעה בשריר הלב ולגרום לחולשת שרירי הגוף. עיכוב בגדילה ובהתבגרות המינית, נשירת שיער, שלשול, נגעים עוריים, שינוי במצב מנטלי – כל אלה יכולים להיות ביטוי של חסר באבץ.

איך מאבחנים מחלות תת-ספיגה?

בשלב ראשון, נדרש לגשת לרופא המשפחה ולספר על התסמינים. על הרופא לבצע בדיקה גופנית, להזמין בדיקות דם ולהחליט לאיזה מומחה יש לשלוח את המטופל. לדוגמה: ירידה במשקל, שהיא אחד מהתסמינים האפשריים של תת-ספיגה, עלולה להיות גם תסמין של מחלות רבות אחרות.

לאחר מכן, אם רופא המשפחה אכן מחליט שיש לבדוק את האופציה של מחלות תת-ספיגה, עליו להפנות את המטופל למומחה לגסטרואנטרולוגיה. לרשות רופא גסטרו, יש מגוון רחב של כלים אבחנתיים: בדיקות דם וצואה מיוחדות (לדוגמה: סרולוגיה למחלת צליאק, בדיקת רמות של ויטמינים וחלק מהמינרלים), בדיקות אנדוסקופיות שונות (גסטרוסקופיה, קולונוסקופיה, בדיקת וידאו קפסולה, אולטרה-סאונד אנדוסקופי), בדיקות הדמיה (אולטרה-סאונד בטן, CT, MRI) ועוד.

אמצעי אבחון חשוב הוא בדיקות נשיפה שונות, כגון מבחן נשיפה שבודק סבילות ללקטוז (סוכר החלב), פרוקטוז (סוכר הפירות), סורביטול (ממתיק שנמצא בשימוש במזונות דיאטטיים) ועוד. מבחני הנשיפה מבוססים על עקרון פשוט: פחמימות אשר לא נספגות במעי הדק עוברות פירוק במעי הגס, על ידי החיידקים – וכתוצאה מכך נוצר ונפלט מימן באוויר הנשיפה. לא מדובר בבדיקה פולשנית או מסובכת.

במעבדות של בתי החולים, מתבצעות גם בדיקות מיוחדות, כגון בדיקת צואה המאפשרת לקבוע האם קיימת תת-ספיגה של שומנים או חלבונים, בדיקת מידת חומציות הצואה, בדיקת מלחים בצואה ועוד.

איך מטפלים במצבי תת-ספיגה?

 הטיפול במצבי תת-ספיגה מתחלק לשני חלקים עיקריים: טיפול במחלה הבסיסית, אשר הביא לתת-ספיגה, והשלמת חסרים תזונתיים. קיים מגוון רחב של טיפולים במחלות הגורמות לתת-ספיגה. חלקם תזונתיים (כגון הימנעות מגלוטן במחלת צליאק), חלקם תרופתיים (כגון תרופות המשנות פעילות של מערכת החיסון במחלת קרוהן) וחלקם ניתוחיים.

לרוב, השלמת חסרים תזונתיים מתבצעת בצורה פומית, אך לפעמים יש לנקוט בצעדים נוספים, כגון מתן תת לשוני של ויטמין B12, או מתן מיקרואלמנטים דרך הווריד. במיעוט המקרים, אין מנוס מלהשתמש בתמיכה תזונתית דרך הווריד המרכזי, כפי שקורה בחלק מהחולים עם תסמונת המעי הקצר, או במצב של נזק נרחב במעי הדק בעקבות קרינה.