חיידק הליקובקטר פילורי

הליקובקטר פילורי הוא חיידק ה”מתגורר” בקיבה של בני האדם. חיידק זה נמצא בחברתנו קרוב לוודאי במשך אלפי שנים, אך הוא התגלה לראשונה על ידי שני חוקרים אוסטרליים רק בשנות ה-80 של המאה ה-20.

ייחודו של חיידק זה נעוץ בעובדה שהוא החיידק היחיד המסוגל לשרוד בסביבה החומצית השוררת בקיבה. למעשה, החיידק נצמד לרירית הקיבה אך לא חודר לתוכה.
לחיידק יש מספר “טריקים” המאפשרים לו לשרוד בסביבה החומצית של הקיבה:
א. לחיידק מעין “זנבונים” זעירים המאפשרים לו לנוע מהר מאזורים של חומציות גבוהה בקיבה, לאזורים עם חומציות נמוכה יותר.
ב. לחיידק יכולת לייצר אנזים הנקרא אוראז, אשר הופך אוראה לאמוניה – חומר בסיסי הסותר חומצה בקיבה.
ג. לחיידק ישנה יכולת לייצר חומרי “דבק” העוזרים לו להידבק לרירית הקיבה במידת הצורך.

ד. לחיידק צורה ייחודית המצליחה לשרוד בחומציות הקיבה.
מרבית בני האדם נדבקים בחיידק ההליקובקטר בילדות, לרוב עד גיל 10. ככל הנראה החיידק עובר בעזרת הפרשות (רוק, צואה) – ולכן מועבר במגע יד או נשיקה. ישנה גם השערה על העברת החיידק דרך מים, אך השערה זו טרם הוכחה. שכיחות החיידק בכלל האוכלוסייה משתנה מאוד מארץ לארץ ומאזור גיאוגרפי אחד לשני.
בארצות המתפתחות, אחוזי הנשאות של החיידק יכולים להגיע ל-70 עד 90 אחוזים מכלל האוכלוסיה. לעומת זאת, בארצות מפותחות, אחוזי הנשאות נעים סביב 25 עד 50 אחוזים. בישראל שכיחות הנשאות מאוד שונה בקבוצות גיל שונות ובקבוצות סוציו-אקונומיות שונות. לדוגמה: בקרב בני 65 ומעלה, או בקרב שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, אחוזי הנשאות יכולים להגיע ל-90 אחוז. לעומת זאת, בקרב בני 20-30 משכבות סוציו-אקונומיות בינוניות-גבוהות, אחוזי הנשאות מגיעים ל-20-30 אחוזים בלבד.
מרבית האנשים משמשים רק נשאים של חיידק ההליקובקטר, כך שהחיידק יכול להתקיים אצלם במשך שנים, מבלי לגרום כל נזק. אך אצל אחוז קטן של בני אדם, החיידק מתחיל “לעשות צרות” בשלב מסוים של החיים. הסיבה לשינוי ההתנהגות של החיידק איננה ידועה. חוקרים משערים שפעילותו הפתאומית יכולה להיות קשורה לסטרס נפשי, עישון, אלכוהול או תזונה לא מאוזנת. אך ככל הנראה יש עוד גורמים נוספים, בלתי ידועים, המשפיעים על התעוררותו.
כאשר החיידק “מתעורר”, הוא מתחיל תהליך דלקתי ברירית של הקיבה או התריסריון, הנקרא גסטריטיס או דאודניטיס (בהתאמה). הדלקת מתבטאת לרוב בכאבים ברום הבטן. במקרים מסוימים, החיידק עלול אף לגרום לכיב פפטי בקיבה או לתריסריון, אשר מתבטא בכאב עז ברום הבטן, אנמיה (מחסר ברזל) ולפעמים אף בדימום ממערכת העיכול.

בנוסף, לעתים רחוקות החיידק עלול לתרום להתפתחות של גידולי קיבה מסוג אדנוקרצינומה או לימפומה מסוג MALT. אלה סוגים נדירים יחסית של גידולים. חשוב לציין כי התפתחות גידולי הקיבה מתרחשת בדרך כלל אך ורק בקרב אנשים עם נטייה גנטית לפתח סוג כזה של גידול.
כאשר בן אדם משמש כנשא בלבד של החיידק, לרוב אין לו שום תסמינים. אך כאשר החיידק “מתעורר” ומתחיל תהליך דלקתי בקיבה, האדם הנושא אותו מתחיל לחוש כאב ברום הבטן הקשור לאכילה (מוקל או מוחמר על ידי אכילה). לפעמים הביטוי הראשון הוא דימום ממערכת העיכול, או פשוט עדות לאנמיה מחסר ברזל, בבדיקת המעבדה.
לרוב, רופאים מפנים לבדיקת הליקובקטר אך ורק כשהמטופל מדווח על אחת התלונות המתוארות, או כאשר מתגלה אצלו אנמיה מחסר ברזל. אין שום צורך בבדיקה רוטינית לחיידק זה בכלל האוכלוסייה, פרט לבני משפחה מדרגה ראשונה של חולים אשר פיתחו גידול בקיבה.

קיימות מספר דרכים לאבחן את החיידק – ובהן: מבחן נשיפה, גסטרוסקופיה עם ביופסיה או מבחן אוראז, בדיקת אנטיגן של החיידק בצואה.
הטיפול בחיידק הליקובקטר כולל תשלובת של סוגים שונים של אנטיביוטיקות למשך שבוע עד שבועיים, בשילוב עם תרופה מסוג PPI שאיננה אנטיביוטית (לדוגמה: אומפרדקס, לוסק וכו’). קיימים מספר פרוטוקולים של טיפול עם שילובים שונים של אנטיביוטיקות. על הרופא לבחור למטופליו את הפרוטוקול המתאים ביותר, בהתאם למחלות הרקע שלהם, נטילת תרופות אחרות ורגישות לתרופות. אחוזי הצלחה של פרוטוקולים שונים נעים סביב 70-90 אחוזים. חשוב לציין כי אם פרוטוקול אחד נכשל, תהיה אפשרות לנסות פרוטוקול אחר. תוספת של פרוביוטיקה מעלה סיכויי הצלחה.